כשבוחנים תפריט מבחינה עסקית, קל מאוד להסתכל על כל מנה בפני עצמה.
כמה היא עולה לנו? בכמה היא נמכרת? מה ה-Food Cost שלה? כמה פעמים הזמינו אותה החודש?
אלה נתונים חשובים, אבל הם יכולים להטעות אם מסתכלים עליהם לבד.
כי לקוח לא בוחר מנה בחלל ריק. הוא בוחר אותה מתוך קבוצה של אפשרויות. ברגע ששינינו מחיר, מיקום בתפריט או המלצה של המלצר על מנה אחת, אנחנו עלולים לשנות גם את הביקוש למנות אחרות.
וזה בדיוק המקום שבו תפריט מפסיק להיות רשימה של מנות והופך למערכת כלכלית.
מנה טובה על הנייר יכולה לפגוע בתמהיל המכירות
נניח שיש בתפריט שתי מנות עיקריות.
מנה א' נמכרת ב-92 שקל ומשאירה למסעדה יותר כסף אחרי עלות חומרי הגלם. מנה ב' נמכרת ב-78 שקל וגם היא רווחית, אבל מעט פחות.
המסקנה המתבקשת יכולה להיות שכדאי לקדם את מנה א' - להבליט אותה בתפריט, להמליץ עליה יותר ואולי אפילו לתת לה מקום מרכזי יותר.
אבל מה קורה אם רוב הלקוחות שבוחרים במנה א' היו מזמינים אחרת את מנה ב', ובנוסף מזמינים לצדה תוספת או משקה?
יכול להיות שהצלחנו למכור יותר מהמנה שנראית לנו רווחית יותר, אבל בפועל הקטנו דווקא את החשבון הכולל של השולחן.
זו נקודה שלדעתי חסרה בהרבה ניתוחי תפריט.
לא מספיק לדעת כמה כל מנה משאירה. צריך להבין גם מה היא מחליפה.
מחקר שמראה למה כדאי להסתכל על התפריט כמכלול
ב-2020 פורסם ב-International Journal of Hospitality Management מחקר של Breffni Noone ו-Guillaume Cachia שבחן בדיוק את הנקודה הזאת.
החוקרים השתמשו בשנתיים של נתונים מ-48 סניפים של רשת סטייקהאוס אמריקאית וביצעו גם ניסוי שדה. במקום לבחון כל מנה רק על פי הפופולריות והרווחיות שלה, הם בחנו גם אילו מנות משמשות תחליף זו לזו בעיני הלקוחות.
המחקר מצא שהכנסת הקשרים האלה להחלטות על תמחור ומיקום מנות בתפריט יכולה להוביל להחלטות מדויקות יותר ואף להשפיע לטובה על ההכנסה נטו של המסעדה.
בעיניי, הדבר המעניין במחקר אינו המודל המתמטי עצמו אלא התובנה שמאחוריו:
הלקוח אינו בוחן את הרווחיות של המנה. הוא משווה בין האפשרויות שנמצאות מולו.
לפני שמעלים מחיר כדאי לשאול לאן הלקוח יעבור
נניח שהעלינו מחיר של המבורגר מ-72 ל-78 שקל.
אפשר לחשב בקלות כמה יותר כסף אנחנו מקבלים על כל המבורגר שנמכר במחיר החדש. אבל זו רק חצי מהתמונה.
אני רוצה לדעת גם כמה אנשים הפסיקו להזמין אותו, מה הם הזמינו במקומו, האם עברו למנה זולה יותר, האם בחרו במנה שעלות חומרי הגלם שלה גבוהה יותר, והאם השינוי השפיע גם על הזמנת תוספות, שתייה או קינוח.
לפעמים העלאת מחיר משפרת את הרווחיות של המנה, אבל מחלישה את הכלכלה של הארוחה כולה.
וזה הבדל משמעותי.
גם מנה חלשה לא תמיד צריכה לצאת מהתפריט
אותו עיקרון עובד גם בכיוון ההפוך.
מנה שנמכרת מעט ונראית חלשה בדוחות לא בהכרח צריכה להיעלם.
יכול להיות שהיא נותנת מענה לסוג מסוים של לקוחות, מאזנת את טווח המחירים בקטגוריה או אפילו גורמת למנה אחרת להיראות אטרקטיבית יותר.
מצד שני, יש מנות שמוכרות לא רע אבל יוצרות עלות שלא תמיד רואים בדוח המכירות.
חומר גלם שמשמש רק מנה אחת, הכנה נפרדת, פחת גבוה, מקום במקרר או עומס על עמדה מסוימת במטבח יכולים להפוך מנה שנראית רווחית על הנייר להרבה פחות אטרקטיבית מבחינה עסקית.
לכן אני לא אוהב לקבל החלטה על מנה לפי מספר אחד.
אני רוצה להבין כמה היא מוכרת, כמה היא באמת משאירה לעסק ומה היא עושה לשאר התפריט ולתפעול.
תפריט טוב אינו אוסף של המנות הכי רווחיות
זו אולי הנקודה החשובה ביותר.
המטרה של תפריט אינה למקסם את הרווח של כל מנה בנפרד.
המטרה היא לבנות תמהיל שמגדיל את הרווחיות של העסק כולו.
לפעמים נכון להשאיר מנה עם שיעור רווח נמוך יחסית משום שהיא מושכת קהל, מובילה להזמנות נוספות או חשובה מאוד לקונספט.
ובמקרה אחר, מנה שנראית מצוין באקסל יכולה להסיט ביקוש ממנה טובה יותר, להוסיף מורכבות למטבח ולתפוס מקום יקר בתפריט.
שיפור ביצועים במסעדה מתחיל מבחינתי בדיוק בנקודה הזאת - לעבור מהשאלה "איזו מנה הכי רווחית?" לשאלה "איזה תמהיל מייצר את התוצאה העסקית הטובה ביותר?"
שינוי קטן בתפריט יכול להזיז הרבה יותר ממנה אחת
כשאני בוחן תפריט, אני לא מתחיל רק מהשאלה אילו מחירים צריך להעלות ואילו מנות כדאי להוריד.
אני מסתכל על הקטגוריות, טווחי המחירים, דפוסי ההזמנה ועל המנות שהלקוח עשוי להתלבט ביניהן.
כי בתפריט כמעט אף החלטה לא נשארת במקום שבו קיבלנו אותה.
שינוי של כמה שקלים במחיר, מנה שקיבלה מיקום בולט יותר או המלצה חדשה של הצוות יכולים להזיז ביקוש ממקום אחד לאחר.
וזה מבחינתי ההבדל בין לתמחר מנות לבין לנהל תפריט ככלי עסקי.


